בהיסטוריה של עם ישראל במאות ה-19 וה-20, בלטה דמות ייחודית, בעל כשרון לכתיבה ספרותית הכוללת סיפורת, שירה, תרגום וכתיבה עיתונאית מחד יוזמה רעיונית פוליטית שהביאה לשינויים רבים בתפיסה הציונית והביטחונית מאידך. דוד גדנקן מציג 10 דברים שרציתם לדעת על זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי שהימין בישראל רואה בו את רבו המובהק.

א. זאב ז'בוטינסקי נולד בי"ב מר חשוון תרמ"א (18 באוקטובר 1880) לאביב יונה בן צבי (יבגני) שהיה סוחר בתבואות ולאמו חוה (לבית ז"ק) נצר למגיד מדובנא, בעיר אודסה שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית וכיום עיר נמל חשובה בדרום אוקראינה. בהיותו בן חמש חלה אביו והאם החליטה לנייד המשפחה לגרמניה, בתקווה ששם ימצא מרפא למחלת האב. הנסיון כשל, האב נפטר, והמשפחה שנותרה: האם, האחות הבכורה תמר וזאב בן השש, חזרה לאודסה מחוסרת כל. למרות המצב הכלכלי הקשה לא ויתרה האם על נושא חינוך הילד וזאב הקטן נשלח ללמוד בבית הספר היהודי. מורו לעברית של הילד זאב, היה הסופר והמשורר יהושע חנא רבניצקי (לימים ערך והוציא לאור יחד עם המשורר חיים נחמן ביאליק את ספר האגדה).

ב. בגיל צעיר מאד היה תלמיד מחונן, בכוחות עצמו הירבה לקרוא ספרות רוסית וספרות מתורגמת. ספרי השירה היו האהובים עליו במיוחד. כשרון פנומינלי היה לו ללימוד שפות ובמשך השנים למד יידיש, גרמנית, צרפתית ועוד. למד בכוחות עצמו את השפה הבינלאומית אספרנטו, שהמציא הרופא היהודי ד"ר לודוויג אליעזר זמנהוף. בקיאותו ברזי האספרנטו הגיעה עד כדי כתיבת שירים בשפה זו והוא רק נער. את רוב השכלתו רכש זאב הנער בכוחות עצמו תוך השקעת זמן רב בקריאת יצירותיהם הספרותיות של אלכסנדר פושקין (כתב בעיקר סיפורים,פואמות,מחזות ועוד) ומיכאיל לרמונטוב (משורר) הרוסים ושל ויליאם שייקספיר האנגלי. כשהיה נער למד לבד את השפה האיטלקית ואת השפה הלטינית. הבקיאות בשפות רבות וזרות שימשה אותו בעבודות התרגום בהם עסק. כשהיה בן 17 תירגם לרוסית מיטב השירה העולמית במיוחד של המשורר האהוב עליו, אדגר אלן פו. (משורר וסופר אמריקאי יליד העיר בוסטון). ז'בוטינסקי תירגם פואמה מאד ידועה של אלן פו בשם "העורב" (לימים תירגם גם לעברית). כשתרגום זה הגיע למערכת העיתון "אודסקי ליסטוק", מהחשובים בעיתוני אודסה, החליטו לשלוח את המתרגם המוכשר, זאב ז'בוטינסקי, להיות כתב החוץ של העיתון בבירת שוויץ, ברן. זאב הצעיר נענה להצעה, עובדה שאילצה אותו להפסיק לימודיו בגימנסיה ולא להשלים את בחינות הבגרות. (תעודת בגרות השלים כשהיה בן 27 כששהה בעיר סנט פטרסבורג).

ג. כשנסע ברכבות לשוויץ, עבר בריכוזים יהודיים בהונגריה ובגליציה (פולין). שם נחשף לראשונה למצוקות אחיו היהודים בעיירות הצפופות והדלות. זאת הייתה חוויה טראומטית בה ניתקל בצורה קיצונית לבעיה של אפליית היהודים. באסיפת סטודנטים בעיר ברן נשא נאום בו לראשונה הגדיר את עצמו כציוני. ז'בוטינסקי הסביר לשומעיו כי חובה לפתור את בעיית היהודים והפיתרון הוא בארץ ישראל, האלטרנטיבה תהא סוף האומה היהודית בגולה שתהיה בטבח גדול. חזון זה ב1897 לווה בכתיבת שיר בשם "עיר שלום": מזקני עמי שמעתי, ביוצרו כל עם ושבט, אל נדר, כי פה בארץ, עם עברי יזכה לשבת. ז'בוטינסקי לא אהב את שהייתו בברן, ניסה ללמוד באוניברסיטה המקומית וזנח הרעיון. אחד מהמרצים המליץ לו ולעיתונו כי יעבור להיות הכתב ברומא בירת איטליה והרעיון התקבל בברכה. באיטליה ניסה ז'בוטינסקי ללמוד משפטים, אבל לא נהנה מלימודים אלה ולכן פנה גם ללמוד היסטוריה, ספרות ואמנות. אהב להשתתף באירועים בהם הוקראה ע"י משוררים – שירתם.  התעמקותו בלימודי ההיסטוריה הביאה לו רעיונות בנושאי הציונות וכן משנה כלכלית וחזון מדיני .ז'בוטינסקי הושפע מאד ובמיוחד משני "לוחמים" ידועים לאיחוד איטליה ושמם ג'וזפה גריבלדי וג'וזפה מציני. הנושאים הלאומיים עליהם כתבו ונלחמו הביאו לו למה שאמר הם (גריבלדי ומציני) העשירו והעמיקו את ציונותי השטחית, מהרגשה אינסטינקטיבית שנעשתה להשקפה.

ד. תוך כדי שהותו ברומא עבר ז'בוטינסקי לכתוב בעיתון ליברלי יותר ובעל השפעה גדולה יותר באודסה בשם: "אודסקיה נובוסטי". כאן החל לכתוב תחת שם העט "אלטלנה". זאב חשב כי המילה האיטלקית אלטלנה פירושה "מנוף" רק בתקופה מאוחרת יותר הבין כי תרגום המילה הוא: "נדנדה". אלטלנה נשאר שמו הספרותי של ז'בוטינסקי. כתבותיו היו בסגנון קליל ושנון וכיסו בסקירותיהן בעיקר את תחום התרבות באיטליה. בשנת 1901 נסע ז'בוטינסקי לביקור בעירו אודיסה. כוונתו היתה לביקור קצר בשאיפה לחזור לרומא כדי לסיים לימודיו במשפטים ולהתמחות כעורך דין. בביקור באודסה החל להבין כי בעקבות כתובותיו ותירגומיו יצא לו שם של סופר. עיתונו ה"נובוסטי" הציע לו לכתוב טור קבוע ותדיר, הצעה שגרמה לו להישאר באודסה ולוותר על חלומו להיות עו"ד באיטליה. תחת השם "אלטלנה" כתב טורים פעמיים בשבוע שהפכוהו להיות פיליטוניסט מוביל בדרום רוסיה. ז'בוטינסקי החל לכתוב מחזות שהועלו על הבמה בתיאטרון מקומי. מחזהו "דם" זכה להצלחה אבל הורד מיד מהבמה בפקודת שלטון הצאר ניקולאי השני (בן לשושלת רומנוב). פואמה שפירסם בשם: "שרלוט האומללה" זכתה לתשבחות של כל שדרות המקצוע. ז'בוטינסקי נכנס ל"היכל המשוררים" של תקופתו. הצנזורה של שלטון הצאר לא אהבה הצלחה זו.

ה. ז'בוטינסקי החל לכתוב עבור עיתון איטלקי ידוע בשם "אוונטי". כתב עת בעל מגמות סוציאליסטיות. כתיבה זו עוררה חשד בשלטון הרוסי. בחודש אפריל 1902 נעצר ז'בוטינסקי והושם בכלא. במאסר גילה כי מרבית האסורים בגין חשדות פוליטיים הם יהודים. כשהרבה לשוחח בעיקר עם הצעירים ביניהם הבין כי הם יהודים בעלי ערכי מוסר מהפכני וזה עשה עליו רושם כביר. יותר ויותר חדרה לתודעתו ה"בעיה" ששמה "עם ישראל". בתחילת המאה ה-20 התחילו פרעות ופוגרומים בקהילות היהודיות. באביב 1903 התחוללו פרעות בעיירה דובוסארי בפלך סרביה שבמולדובה. כהתגבר החשש מפוגרום גם באודסה עירו, התקומם ז'בוטינסקי נגד התבוסתנות ואזלת היד של המנהיגות היהודית. הצעתו ובכתב למנהיגים הייתה לארגן יחידות הגנה יהודית. הוא ראה בארגון שכזה ביטוי לגאווה לאומית,לאי כניעה והפגנת כוח ממשי. ז'בוטינסקי נחשף אז כי קדמה לו קבוצת סטודנטים יהודיים בשם "ירושלים" שארגנו לראשונה בתולדות רוסיה יחידת הגנה יהודית. ז'בוטינסקי מיהר להצטרף לאירגון ויחד עם מאיר דיזנגוף (לימים ראש עירית תל אביב) החלו לאסוף תרומות כספיות לרכישת נשק לארגון. פרעות קישינב שאירעו בחג הפסח ( ניסן תרס"ג-1903) הביאו להתעוררות יהודים בדבר הגנתם. אצל ז'בוטינסקי פרעות אלה הביאו לחבור אל האנשים שעסקו בפעילות ציונית ובדרבון אחיהם לעלות לארץ ישראל.

ו. ז'בוטינסקי נרתם לאחר שחרורו מהכלא בצורה נמרצת למפעל הציוני. החל לכתוב מאמרים וכתבות בנושא הציוני אותם כינה בשם: "תקופת נדודי". עבר והרצה בסניפים השונים ברוסיה ופעל להקמת תאים ציוניים במקומות שעדיין לא קמו. נאומיו בנושא היו חוצבי להבות ושומעיו שוכנעו בכל מאדם. בהכירו את התנועות המרקסיסטיות והסוציאליסטיות, נלחם בכח רב בתנועת ה"בונד" היהודית. הבונד באותה תקופה היה פופולרי בקרב צעירים יהודים כסמל להתנגדותם לשלטון הצאר ומשטר הדיכוי שלו. ז'בוטינסקי ראה בכך סכנה עתידית לקיום היהודי ולרעיון הציוני. אחד מביטויי מחאתו נגד הבונדיסטים והסוציאליסטים היהודים היה בכתיבת מחזה בשם "אדמת נכר" בו ניבא כי השתתפות נוער יהודי במהפכה הסוציאליסטית יהפוך בעתיד לבלתי רצוי ולא יביא לפתרון הבעיה היהודית. ז'בוטינסקי נבחר כציר מטעם יהודי אודסה לקונגרס הציוני השישי (אוגוסט 1903). זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בו פגש את הרצל, דבק ברעיונותיו וראה בתנועתו הפוליטית שהקים ועמד בראשה (הרוויזיוניסטים) כממשיכי דרכו של הרצל. ז'בוטינסקי עבר להתגורר בעיר סנט פטרסבורג שם הצטרף כחבר מערכת העיתון "ראזסוויט" =השחר. בעיתון זה, בעקבות מאמריו הפך לאחד מראשוני הכותבים המדיניים-פוליטיים של יהדות רוסיה. היה ממקימי "הליגה להשגת זכויות חוקיות ליהודי רוסיה" שהוא עומד בראש הזרם הציוני בה. ז'בוטינסקי תבע בריש גלי להקנות ליהודי רוסיה מעמד לאומי עצמאי (1906). הציג עצמו כמועמד בבחירות לפרלמנט ונכשל שלוש פעמים בנסיונו זה. ב-1907 נשא לאישה את יוהנה-אניה גלפרין שהיתה במקצועה מהנדסת אגרונומיה.

ז. ז'בוטינסקי עבר לחיות בוינה בירת אוסטריה ,המשיך לשלוח כתבות וחומרים ספרותיים לעיתונים ברוסיה. בסוף אותה שנה (1907) יצא לראשונה לביקור בארץ ישראל. כשהתחוללה מהפכת הטורקים הצעירים שהדיחו מהשלטון את הסולטן עבדול חמיד השני, חשבו ראשי הציונות כי יזכו ליחס חיובי יותר מהשליטים החדשים שיתמכו ברעיון של הקמת מדינה יהודית. ז'בוטינסקי מיהר ליסוע לקושטא (כיום איסטנבול) והחל לפרסם שם סדרה של מאמרים למען הרעיון הציוני. ההסתדרות הציונית פנתה אליו והציעה לו לעמוד בראש מערכת ההסברה באימפריה העות'מאנית. ז'בוטינסקי יזם וערך עיתון בצרפתית בשם "הטורקי הצעיר" וכן את עיתון "המבשר" בשפה העברית. בנוסף נסע לאין ספור פגישות עם מנהיגים טורקיים ועם נציגי ציבור מאירופה. לזמן מה הייתה מחשבה שהלחץ הציבורי עוזר, ז'בוטינסקי הגיע למסקנה שהרעיון הציוני נופל על אזניים ערלות. יעקובוס כהן, מראשי הועד הציוני, פירסם ספר כשהמוטו העיקרי בו התביעה לאוטונומיה יהודית בא"י. ז'בוטינסקי כעס על הפירסום בחושבו שפירסום רעיון זה יטרפד מאמציו אצל הטורקים. ז'בוטינסקי התפטר מכל תפקידיו בועד הציוני.

ח. בשנת 1911 הקים ז'בוטינסקי יחד עם מכר הוצאת ספרים בה הוציא לאור יצירות ידועות בתרגום שלו לעברית. התרגום היה במה שהוא קרא לו "העברית הספרדית". התרגום הידוע ביותר בסדרה זו הוא לפואמה "העורב" של אדגר אלן פו. בהמשך ריכז מאמציו למען החדרת השפה העברית לחינוך היהודי באשר הוא. הרצאותיו הפכו לנאומים חוצבי להבות בזכות השפה העברית ובזכות הציונות כפתרון יחיד נגד האנטישמיות ועלילות הדם. ההכרזה בקונגרס הציוני ה-11 (אוגוסט 1913) על הקמה של אוניברסיטה עברית בירושלים, נטעה בו תקווה כי התחלה של התגשמות חלומו. פרוץ מלחמת העולם הראשונה גרמה להנמכה של הפעילות והציפיות בענין הציונות והעברית. ז'בוטינסקי עבר לגור ולעבוד בפריז בירת צרפת. כשהצטרפה האימפריה העות'אמנית למלחמה לצד הגרמנים, חזה ז'בוטינסקי את קריסתה ואת שלטון עצמאי למדינות שנשלטו על ידה. ז'בוטינסקי התנגד נמרצות כי יהודים יצטרפו כלוחמים לצבאות של מדינות בה חיו. רעיונו היה לארגן כוח יהודי מוסדר .נסע דרך צפון אפריקה לאלכסנדריה שבמצרים והגיע שם למחנה של פליטים יהודים בשם "גאבארי". כשנרתם לעזור בארגון המחנה פגש ביוסף טרומפלדור. במחנה פגש קבוצה של בוגרי גימנסיה הרצליה והעלה בפניהם ובפני טרומפלדור רעיון להקים יחידה צבאית יהודית שתפעל במסגרת הצבא הבריטי. פניותיהם לבריטים נעניו בחיוב והוקם "גדוד נהגי הפרדות" הגדוד היהודי בצבא הבריטי. המשימות היו הובלת אספקה וציוד בקווי הלחימה הקדמיים של קרב גליפולי (הקרב על חצי האי גליפולי של בריטים צרפתים ועוד נגד כוחות האימריה הטורקית כדי לפרוץ קווי אספקה לכיוון רוסיה). ז'בוטינסקי דרש להקים גם יחידה יהודית לוחמת. ניסה להשפיע באיטליה וצרפת ונכשל. הוועד הפועל הציוני התנגד נמרצות לרעיונו כי חשש לחיי היהודים בא"י. ז'בוטינסקי פנה לפגישה עם ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג'. בהשפעתו הוקם הלגיון העברי הוא הגדוד ה-20 שהצטרף לגדוד 38 של קלעי המלך. הצטרפו רבים מגדוד נהגי הפרדות וגם ז'בוטינסקי התחייל כסמל, עלה לדרגת קצין,בפעולה זאת רצה להראות דוגמת מופת לאחיו היהודים. ז'בוטינסקי עמד בראש קבוצת שכנוע שנסעה לא"י להמריץ להתגייס לגדוד היהודי. ז'בוטינסקי הראה דוגמא אישית בהשתתפו בהתקפה של גדוד ממפקדת הגנרל אלנבי על גשר אום אל שרט שעל נהר הירדן, היה מפקד הפלוגה הקדמית שהחזיקה בגשר עד שהגיעו הכוחות האוסטרלים להחליפם.

ט. במענה לתביעת ז'בוטינסקי משר המלחמה הבריטית להעניק שם וסמל לגדוד היהודי הוחלט לקרוא ליחידה "הראשון ליהודה" והמנורה נבחרה כסמלה. נושא ההגנה העצמית של היהודים בער בעצמותיו של ז'בוטינסקי ולמרות זאת התנגד להגנה עצמית של מתיישבי הגליל העליון (1919). טענתו הייתה שזה תפקיד השלטון הבריטי. באותה שנה עבר עם משפחתו לירושלים והחל לפרסם מאמריו בעיתון "הארץ". ביטא בחריפות את דעותיו על הממשל הצבאי הבריטי שהוא אנטישמי ואנטי ציוני מחד ומעודד את הערבים כנגד היהודים. לקראת חגיגות "חג נבי מוסא" (1920) ארגן יחד עם פנחס רוטנברג (מייסד חברת החשמל) כ-600 צעירים מירושלים ומאלה ששרתו בגדוד העברי, ליחידת הגנה ראשונה בארץ ישראל. האימונים היו בגלוי וז'בוטינסקי הציע למושל ירושלים לגייס המתנדבים למשטרה. בחג הפסח תר"פ (אפריל 1920) פרצו מאורעות בירושלים כשקבוצת היהודים ניסו להגן על יהודי הרובע בעיר העתיקה, אשרו הבריטים 19 מהמגינים וכן את זאב ז'בוטינסקי. הקבוצה הואשמה בהפרת הסדר, בביזה ועוד מרעין בישין. בית המשפט הבריטי גזר עליו 15 שנות עבודת פרך וז'בוטינסקי נכלא בכלא עכו. זאב ניהל מהכלא מאבק אדיר בעוצמתו נגד גזר הדין הפוליטי ומאידך ישב וחזר למלאכת תרגום ייחודית ותירגם את "הקומדיה האלוקית" פואמה שירית מתחילת המאה ה-14 הנחשבת לפואמה הגדולה ביותר בספרות האיטלקית, נכתבה ע"י דנטה אליגיירי. מאסרו גרם לסערה גדולה בארץ ובעולם. רק כאשר המשטר הצבאי הבריטי הוחלף באזרחי חנן הנצי"ב העליון הרברט סמואל את הקבוצה היהודית יחד עם ז'בוטינסקי.

י. ז'בוטינסקי לא פסק לתבוע הקמת כוח צבאי יהודי בארץ ישראל. כשטענו נגדו על אפשרות הבנה עם ערבים אמר "כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאיתנו, הם לא ימכרו זו בעד שום דברי נועם ושום הבטחות מפליגות". ז'בוטינסקי ניהל מלחמת דעות כנגד ההסתדרות הציונית בדבר היחסים עם השלטון הבריטי. כמובן שהוא המשיל לטעון בחירוף נפש כי הבריטים הפרו ערבים ואנטישמים בשנאתם ליהודים. הקש ששבר את גב הגמל היה טיוטת הספר הלבן ששלח וינסטון צ'רצ'יל להנהלה הציונית. ויצמן בגישה דפטיסטית הצביע בעד קבלת הספר, ז'בוטינסקי התנגד. איך אפשר להסכים להגבלות על התפתחות היישוב? על הסכמה שהצהרת בלפור תהא תקפה רק ממערב לירדן?  לז'בוטינסקי קמו תומכים רבים שהעריצו את דעותיו ובעיקר את ראייתו את עתיד העם. תנועת בית"ר (ברית יוסף טרומפלדור) העמידה אותו בראשה. הם התחנכו על ברכי האידיאולוגיה של ז'בוטינסקי. הוא הקים תנועה ציונית חדשה בשם "ברית הציונים הרוויזיוניסטים" או בקיצורה ברית הצה"ר. ז'בוטינסקי נסע בכל רחבי אירופה וגם לארה"ב והזהיר את היהודים שלא להישאר במקומם אלא לעלות ארצה. כבר בשנת 1933 כשעלה אדולף היטלר ימשו"ז לשלטון בגרמניה הזהיר כי גם אם מצב גרמניה ישתפר ליהודים יהיה רע. ניסה לארגן חרם צרכנים יהודים נגד תוצרת גרמניה. לא נוכל בסקירה כה קצרה לפרט עשרות מיוזמתיו שלימים הוכחו בנכונותן ובצידקתן. כשהוקם ארגון האצ"ל שמייסדיו ולוחמיו היו תלמידי תורת ז'בוטינסקי דרבן אותם לשבור ההבלגה ולפתוח בפעילות צבאית נגד הערבים בא"י ונגד השלטון הבריטי. בינואר 1937 כתב "לעיתים חושש אני כי השעה כבר מאוחרת….כבר צלצלה השעה השתיים עשרה, כלומר חצות הלילה,כלומר-הסוף, האנושות יושבת ומצפה למלאך המוות ובקרב אנושות זו אנחנו, אנחנו היהודים". ניבא ולא ידע מה ניבא. בשליחות לארה"ב תוך ביקור במחנה קיץ של בית"ר באיזור ניו יורק, נתקף באוטם שריר הלב ונפטר. היה זה בכ"ט תמוז ת"ש (השבוע לפני 76 שנים). בקשתו האחרונה אותו כתב כשנתיים קודם הייתה כי יעלו את עצמותיו ארצה רק בפקודה של הממשלה העברית. דוד בן גוריון סירב בתוקף להענות לצוואה. רק לוי אשכול ראש הממשלה הסכים באביב תשכ"ד (15 במרץ 1964), להעלות את עצמות ז'בוטינסקי. בלווית ענק שהחלה בככר הרברט סמואל בת"א ועלתה לירושלים , נקבר זאב ז'בוטינסקי בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים בסמוך לקברו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. מדי שנה בכ"ט תמוז מתכנסים תלמידיו וממשיכי דרכו יחד עם ראשי המדינה לכבד את זכרו.